חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע את זכותו של כל מי שנפגע בתאונת דרכים לקבל פיצוי.

הפיצוי מתמקד בשלושה מרכיבים – ראשי נזק, עיקריים: כאב וסבל (המכונה גם נזק לא ממוני), אובדן השתכרות ופיצוי בגין הוצאות.

מאחר ומטרת הפיצוי היא להשיב את מצבו של הניזוק למצב שלפני התאונה, מקיף הפיצוי גם נזק שנגרם בעבר וגם נזק העלול להיגרם בעתיד.

גובה הפיצוי מותנה בחומרת הפגיעה.

מקובל לחלק את הפיצוי לשלושה מרכיבים המכונים ראשי נזק: כאב וסבל (נזק לא ממוני), אובדן השתכרות והחזר הוצאות.

אחת השאלות המרכזיות בקביעת גובה הפיצוי הינה השאלה האם נותרה לנפגע נכות כתוצאה מהתאונה.

"נכות" אינה בהכרח מגבלה נראית לעין. לעיתים פגיעה יכולה להותיר נכות, גם אם כלפי חוץ האדם נראה שלם ומתפקד היטב.

ככלל, שיעור הנכות נקבע בהתאם לתקנות אשר מגדירות את שיעור הנכות לכל פגיעה המפורטת בהן.

במקרים בהם לנפגע לא נותרה נכות, הגביל המחוקק את שיעור הפיצויים בגין כאב וסבל לסכום העומד כיום על כ – 14,500 ש"ח.

כמובן שזהו הסכום המקסימלי, המיועד למקרים בהם הפציעה משמעותית, כגון: חתכים, שברים וכיוצא באלה.

במקרים בהם יש חשש לנכות, תיקבע הנכות על ידי רופא מומחה. כשמדובר בתאונת דרכים, הרופא המומחה אינו יכול להיות מטעם אחד מהצדדים. הוא יכול להיות מומחה המוסכם על הנפגע וחברת הביטוח, או, לחלופין, מומחה אשר מונה על ידי בית המשפט.

במידה ותיקבע נכות, יהיה הפיצוי בגין כאב וסבל, מכפלה של שיעור הנכות באחוזים, בסכום המקסימלי הקבוע בחוק ועומד היום על כ – 145,000 ש"ח.

החוק קובע גם מנגנון של הפחתת שיעור הפיצוי באחוז אחד, לאנשים מגיל של 30 שנה ומעלה, בגין כל שנה מעל גיל זה.

ראש הנזק השני – אובדן השתכרות, נועד לפצות את הנפגע בגין הפסדי משכורת שנגרמו לו בעבר, או שיגרמו לו בעתיד כתוצאה מהפגיעה.

בעוד שאובדן משכורת בעבר, ניתן לבירור יחסית בקלות, על ידי עיון בתלושי שכר וכיוצא באלה, קביעת הפיצוי לגבי העתיד קשה יותר.

על פי המצב המשפטי כיום, תחילה יש לבדוק את שיעור הנכות של הנפגע, בהתאם לקביעת המומחה הרפואי. נכות זו תיקרא "נכות רפואית".

בשלב השני, יש לבדוק את שיעור הנכות התפקודית, כלומר, עד כמה הנכות הזו תשפיע על יכולתו של הנפגע להשתכר בעתיד. נדגים את הדברים: נניח כי אדם איבד את כף ידו הימנית. הנכות הרפואית הקבועה לפגיעה מעין זו הינה 40%. כאשר מדובר בצייר או פסנתרן, הפגיעה ביד, פירושה ככל הנראה, מניעה של ממש מהנפגע להמשיך ולעסוק במקצועו. לכן יתכן שנכותו התפקודית הינה גבוהה יותר. לעומת זאת, אם הנפגע היה כדורגלן, לפני התאונה, הרי שהפגיעה ביכולת השתכרותו היא מינימלית. כדורגלן יכול לשחק גם בלי כף יד. במקרה כזה, תהיה הנכות התפקודית נמוכה יותר מהנכות הרפואית.

בשלב השלישי, ניתן לעשות חישוב של ההפסד העתידי המצטבר. לצורך החישוב, נזדקק לדעת מה היתה משכורתו של הנפגע לפני התאונה. בצורה פשטנית ניתן לומר כי הכפלה של אחוז הנכות התפקודית במשכורת זו, יביא לידי ביטוי את ההפסד החודשי שיהיה לנפגע בכל אחד מהחודשים הבאים, עד הגיל שבו היה צפוי לסיים את חיי עבודתו.

אלו הם העקרונות המנחים בחישוב המרכיב של אובדן השתכרות.

כשמדובר בבעלי משכורות גבוהות, הגביל המחוקק את שיעור הפיצוי בגין אובדן השתכרות, לשכר השווה פי שלוש מהשכר הממוצע במשק ולא יותר.

הוצאות – גם מרכיב זה מתחלק להוצאות שהוצאו בפועל בעבר, להוצאות אשר יצטרך הנפגע להוציא בעתיד. הוצאות יכולות להיות: תרופות, תשלומים לרופאים, פינוי באמבולנס או תשלום לאדם אחר אשר צריך לסעוד את הנפגע עקב התאונה. כל הוצאה הנובעת מהתאונה יכולה להיכלל במרכיב ההוצאות והמגוון רחב.

ניתן לומר שמרבית התאונות הינן תאונות דרכים שבהן הפגיעה לא מותירה נכות. במצב דברים כזה, יהיה הפיצוי המקסימלי בגין כאב וסבל, סכום של כ – 14,500 ש"ח כאמור.

לסכום זה יתוספו אובדן השתכרות והוצאות, בהתאם לשיעור שהוכח על ידי הנפגע.